תוכן העניינים
הוויכוח הישן
יש שתי עמדות שהורים שומעים כל הזמן, ושתיהן נשמעות משכנעות.
הראשונה אומרת שאסור לשלם לילד על לימודים. הוא צריך ללמוד כי זה חשוב, ופרס הופך אותו לשכיר. השנייה אומרת שהמציאות פשוטה, ילד עושה מה שמשתלם, ואם פרס קטן מכניס אותו לשולחן אז שיהיה.
שתיהן מפספסות את הנקודה החשובה. השאלה היא לא אם לתת פרס. השאלה היא על מה בדיוק הפרס ניתן.
על מה מתגמלים
ההבחנה הזו קובעת כמעט הכל.
תגמול על תוצאה קושר את הפרס לציון או לתשובה נכונה. הבעיה היא שהתוצאה לא נמצאת בשליטה מלאה של הילד. מבחן קשה, יום רע, נושא שהוא עוד לא הבין. ילד שמתוגמל על תוצאה לומד לבחור משימות קלות שהוא בטוח בהן, ולהימנע מכל מה שיש בו סיכון לטעות. זו בדיוק ההתנהגות ההפוכה ממה שרציתם.
תגמול על מאמץ קושר את הפרס לעצם הפעולה. ישבת עשר דקות לתרגל, קיבלת נקודה. טעית שבע פעמים ולא ויתרת, קיבלת נקודה. כאן הילד שולט בכל התנאים, ולכן הוא לא מפחד לנסות משהו קשה.
למה מערכות פרסים נשחקות
הדפוס מוכר. שבועיים ראשונים מצוינים, ואז הילד מתחיל להתמקח. הפרס שהיה מרגש הופך לברור מאליו, והוא רוצה יותר.
זה קורה כמעט תמיד מאותה סיבה. הפרס גדל עם הזמן במקום להישאר קבוע, וההורה מעלה אותו בכל פעם שהמוטיבציה יורדת. זה מלמד את הילד שירידה במוטיבציה היא הדרך לקבל יותר.
מה שמונע את השחיקה:
- פרס קטן וקבוע, שלא משתנה לפי מצב הרוח של אף אחד
- תגמול על רצף ולא על אירוע בודד, למשל חמישה ימים של תרגול
- מרכיב של הפתעה, כמו פרס שהילד לא יודע מראש מה הוא
- נקודת סיום ברורה למערכת, כדי שהיא לא תהפוך לחוזה קבוע
מה שהמחקר בעצם מצא
הטענה שפרסים הורסים מוטיבציה פנימית מבוססת על מחקרים אמיתיים, אבל היא מצוטטת רחב מדי.
הממצא המרכזי הוא שתגמול חיצוני על פעילות שהילד כבר נהנה ממנה עלול להחליף את ההנאה בציפייה לפרס. ילד שאהב לצייר וקיבל פרס על ציור מצייר פחות כשמפסיקים לתת.
אבל רוב ההורים לא מגיעים לפרסים בגלל פעילות שהילד אוהב. הם מגיעים בגלל משימה שהוא נמנע ממנה. בסיטואציה הזו התמונה הפוכה. תגמול חיצוני מתניע הרגל, וההנאה מגיעה אחר כך, מתוך התחושה של לדעת לעשות משהו.
זו הסיבה שכדאי לתכנן מראש איך מדללים. הפרס הוא לא המנוע לטווח ארוך, הוא ההתנעה.
איך בונים מערכת שמחזיקה
שלב את הילד בבחירת הפרסים. ילד שבחר בעצמו רואה במערכת משהו שלו. הפרס גם לא חייב לעלות כסף, ולרוב הילדים זמן משותף שווה יותר מצעצוע.
החזיקו את הפרסים קטנים. משהו שאפשר לתת פעם בשבוע בלי לחשוב פעמיים. פרס גדול מדי הופך את המערכת ליקרה ולכן לא יציבה.
תעדו את ההתקדמות במקום גלוי. לוח נקודות על המקרר או מסך שמראה רצף. החלק שמחזיק ילדים הוא לא הפרס עצמו, זו התחושה של רצף שלא רוצים לשבור.
כבדו את הפרס במדויק. פרס שהובטח ולא ניתן בזמן שורף את כל האמון במערכת, וקשה מאוד לבנות אותו מחדש. אם אמרתם שביום שישי, אז ביום שישי.
דללו לאט. אחרי כמה שבועות, עברו מפרס על כל יום לפרס על שבוע. אחר כך לפרס על חודש. הילד כמעט לא ישים לב, כי בשלב הזה הרצף עצמו כבר מספק אותו.
מה שקורה בסוף אם עושים את זה נכון
הילד מפסיק לשאול מה הוא מקבל. הוא יושב כי זה מה שעושים בשעה הזו, וכי הוא זוכר שהוא הצליח אתמול.
זה לא קורה מעצמו, וזה כן קורה. הפרס עשה את העבודה שלו כשהוא הפסיק להיות הסיבה.
רוצים שהילד יתרגל את זה היום?
המשחקים באתר בנויים בדיוק סביב הנושאים האלה, בעברית מלאה, עם אזור הורים שמראה מה באמת נעשה.
כניסה למשחקיםשאלות שהורים שואלים
האם פרסים על לימודים פוגעים במוטיבציה הפנימית?
המחקר מצביע על סיכון כשהפרס ניתן על פעילות שהילד כבר אהב. כשמדובר במשימה שהילד נמנע ממנה, תגמול חיצוני דווקא מסייע להתניע הרגל.
עדיף לתגמל על ציון או על תרגול?
על תרגול. ציון תלוי בגורמים שהילד לא שולט בהם, ותגמול עליו מלמד אותו שמה שנמדד הוא התוצאה. תגמול על עצם הישיבה לתרגל נמצא בשליטתו המלאה.
מתי מפסיקים עם הפרסים?
כשההרגל התייצב, בדרך כלל אחרי כמה שבועות. מדללים בהדרגה במקום לעצור בבת אחת, ומחליפים את הפרס החומרי בהכרה מילולית ובזמן משותף.
מה עושים כשהילד דורש פרס גדול יותר?
זה סימן שהמערכת מתומחרת לפי גודל ולא לפי עקביות. עדיף לעבור לפרסים קטנים וקבועים על רצף של ימים, במקום פרס אחד גדול.